עדי אודיה, בתם של אורית ואברהם, אחותם של דביר ויניר, נולדה בכ“ח במרחשוון תשס“א (26 בנובמבר 2000) ביישוב קריית נטפים שבשומרון. עדי למדה בבית הספר היסודי ובאולפנת השומרון אורט ביישוב אלקנה במגמת קולנוע ועיצוב גרפי וסיימה את לימודיה בהצטיינות. מגיל שש־עשרה התנדבה בארגון משפחה אחת, התומך בנפגעי טרור, והייתה מדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא.
בנעוריה התאהבה עדי באומנות הצילום. הייתה לה ראייה ייחודית, ותצלומיה שיקפו את כישוריה. לצד כישרון הצילום שלחה עדי ידה בציור ובכתיבת שירה, ולאחר מותה נמצאו יותר ממאה וחמישים שירים פרי עטה. שורות מתוך אחד השירים, ’ואם אי פעם אמוּת‘, נחקקו על מצבתה: ”תראו עולם בשבילי, תעריכו כל רגע קטן ומדי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם“.
עם תום לימודיה בחרה עדי להתגייס לצה“ל ושירתה בתפקיד סמלת מבצעים בחטמ“ר יהודה. היא הייתה אהובה על החיילים שבפיקודה וזכתה לאות הצטיינות ממפקד החטיבה.
עם שחרורה מצה“ל הפכה עדי את תחביבה למקצוע והחלה לצלם בחתונות ונימקה זאת בכך שזה המקום שמוסיף ענף של חיים בעם ישראל וחשוב לה לתעד את זה. עדי תכננה להקים בית עם בן זוגה נבו, שהכירה בצעירותה.
בשמחת תורה תשפ“ד, 7 באוקטובר 2023, התעקשה עדי להתגייס לשירות מילואים. ב־11 באוקטובר זומנה לשירות מילואים ונדרשה לסייע בהקמת עמדת תצפית הגנתית בשדרות.
בבוקר כ“ז בתשרי תשפ“ד, 12 באוקטובר 2023, בעת שנכנסה לעיר נשמעה התרעת צבע אדום. עדי יצאה מהרכב ונפצעה מרסיסי רקטה. היא פונתה לבית החולים ברזילי שבאשקלון, ושם נקבע מותה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בברקן.
למעלה מאלפיים חללים ונרצחים הלכו מאיתנו מאז אסון שמחת תורה, השביעי באוקטובר. את רחובות ישראל והעולם מעטרים עוד מאות רבות של סטיקרים, משפטים הראויים להפוך לצו לחיים, למורי דרך מוסריים וערכיים.
אנחנו מזמינים אתכם לסייע לנו.
אתם מוזמנים להעלות סטיקרים נוספים, לתאר בקצרה את סיפור חיי הנופלים. אולם, בעיקר, אתם מוזמנים לפרש את הסטיקרים, לאפשר לכולנו לתרגם את תורת הבנים לתורת חיים.
אתם מוזמנים להפוך את הסטיקר למִשנה, "הוא היה אומר".
[תוכלו גם להעלות סטיקר, לספר בקצרה את סיפור חיי הנופלים ולבקש ממערכת האתר להוסיף פירוש!]
